מדרש לקח טוב
פס'. שאו. פתח במשה לבדו וחזר ואמר שאו. אלא מתוך שאמר אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ידענו שאהרן היה עמו אבל הדבור לא היה אלא למשה וזה מנין רביעי. והחמישי ע״י משה ואלעזר הכהן אחרי המגפה. משל לרועה שהיה רועה את עדרו ובא זאב וטרף מהם ורצה בעל הצאן למנות את עדרו. והוא נקרא חומש הפקודים. שאו. בלשון גדולה וכן הוא אומר (מ״ב כה ירמיהו נ״ב:ל״א) נשא אויל מרודך את ראש יהויכין מלך יהודה ויוצא אותו מלך בבל [בשנת מלכו] (בשתים מלכותו) מבית הכלא. שאו את ראש. עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי העולם שהם מתיחסים מכל אומה ולשון. וכן הוא אומר (שיר השירים ד׳:י״ב) גן נעול אחותי כלה וגו'. כל עדת. מלמד שכלם נתיחסו ולא נמצא בהן פסול חוץ מבן הישראלית שנתפרסם. למשפחותם לבית אבותם. מלמד שמשפחת אב קרויה משפחה שישראל מתיחסים לאבות בכל מקום ואומות העולם מתיחסים לאמותם כענין שנאמר (שמואל ב כ״א:כ״ב) את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת. היא ערפה היא הרפה שהיו דשים פלשתים בתשמישתה כריפות לכך לא נזכרו שמות אבותיהן של עובדי כוכבים כי אם במקומות ידועים והם כענין פר בן בקר אע״פ שאין לבהמות יחס אמר פר בן בקר. במספר שמות שהיו קוראין להם בשמותן. כל זכר לגולגלותם. שהיה מעביר אחד אחד:
רות רבה
וַתִּשֶֹּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה (רות א, יד), חָסֵר אל"ף, תָּשַׁשׁ כֹּחָן, שֶׁהֵן מְהַלְּכוֹת וּבוֹכוֹת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְנִתְלָה לִבְנָהּ אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, טז): וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אַרְבָּעָה מִילִין הָלְכָה עָרְפָּה עִם חֲמוֹתָהּ, וְעָמְדוּ מִמֶּנָּהּ אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כא, כב): אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁפֵּרְשָׁה עָרְפָּה מֵחֲמוֹתָהּ נִתְעָרְבוּ בָּהּ עֶרְוַת גּוֹיִם שֶׁל מֵאָה בְּנֵי אָדָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א יז, כג): וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וגו' מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, מִמַּעַרְוֹת כְּתִיב, מִמֵּאָה עָרְלוֹת גּוֹיִם שֶׁנִּתְעָרוּ בָּהּ כָּל הַלַּיְלָה. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף כֶּלֶב אֶחָד, דִּכְתִיב (שמואל א יז, מג): וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי.
תנחומא בובר
ויאמר בי אדני. כי עבדך ערב את הנער, אימתי פרע יהודה ערבותו בימי גלית, כין שהיו ישראל באותה שעה בצרה, מה כתיב ויגש הפלשתי השכם והערב (ש"א יז טז), מחרף ומגדף התחיל שאול מוציא כרוז והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך וגו' (שם שם כה), ואתה מוצא כל מי שמחרף חייב מיתה, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת וגו' (ויקרא כד טז), והוא הרשע היה מחרף ארבעים יום (ש"א שם טז), אמר משה ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), רשע שהוא עוש צדקה הקב"ה טורפה על פניו בעולם הזה כדי להאבידו לעולם הבא, ולצדיקים מניח צדקותיהם בעולם הבא, מה עשה הרשע הזה שהיה מחרף ארבעים יום, ר' יצחק ור' לוי, ר' לוי אמר על ידי שהלכה ערפה אמו עם חמותה ארבעה מילין [פרעה לה הקב"ה] והעמיד הקב"ה ממנה ארבעה גבורים, שנאמר את ארבעה אלה יולדו להרפה בגת (ש"ב כא כב). ר' יצחק אמר ארבעים פסיעות הלכה עמה, לפיכך נתן לה הקב"ה שכרה ונתן לה גלית, והיה מחרף לפני הקב"ה ארבעים יום, שנאמר ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז טז), אמר ישי לדוד בנו, הרי השעה לקיים אותו הערבות של זקינך שערב את בנימין מיד אביו, שנאמר אנכי אערבנו, אלא לך והוצא אותו מערבותו, שנאמר ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח (שם שם יח), ואין ערובתם אלא ערבות, מה עשה דוד, הלך וקיים את הערבות, והרג את גלית, א"ל הקב"ה חייך כשם שנתת את נפשך על שאול, שהוא משבטו של בנימן, כשם שעשה יהודה זקינך על בנימן, שנאמר ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני וגו' (בראשית מד לג), כך אני נותן בית המקדש בגבולך, ובגבול בנימין, ומנין שהיה בית המקדש בחלקו של בנימין, ובחלקו של יהודה, שכתוב אחד אומר בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד (שם מט כז) זה תמיד של שחר, ולערב יחלק שלל (שם), זה תמיד של בין הערבים, וכתוב אחד אומר יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מח ג), ולא עוד אלא חייך שכל השבטים גולים, ושבט יהודה ובנימין אינן גולים עמהם, למה ששני השבטים האלו הם האמינו בי וקדשו את שמי בים עם משה. אמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי כיון שנבקע הים לישראל היה בו טיט והיה שבט ראובן אומר לשבט שמעון מטיט יצאת ולטיט אתה בא, שנאמר סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל וגו' (הושע יב א), מה עשו שבט יהודה ובנימין, קדשו שמו של הקב"ה, שנאמר שם בנימין צעיר רודם שרי יהודה רגמתם וגו' (תהלים סח כח).